בשנת 2006 יצא לאור הרומן האוטוביוגרפי, “עשרה קילו קוקאין”, שהפך תוך זמן קצר לרב מכר. מיד אחרי קריאתו היה לי ברור שסיפור חייה הבלתי נתפס של שרון יצחקי צריך להפוך לסרט. בשנת 1996 שרון, צעירה ירושלמית, נתפסה בבוליביה עם 10 קילו קוקאין מבלי שידעה שהיא נושאת אותם, היא עברה שנים מטלטלות בכלא האכזרי “מירה פלורס”, ממצב בו היא עלולה לסיים את חייה בכל רגע ועד להפיכתה לאשה החזקה בכלא, אשר על פיה יישק דבר.

זהו סיפור על גאולה, תקווה ובעיקר – העצמה נשית בכל מובן המילה, שרון יוצרת לה תא משפחתי בין כותלי הכלא, כשיחד עם אסירה נוספת, היא מאמצת ילדה שאמה מתה. שרון משקפת עבורי את כוחה של האהבה והתמימות בתוך מקום המייצג עבור כולנו יותר מכל את הגיהנום.

חלק מהשפה הוויזואלית של הסרט מתבסס על ניגודיות ברורה בין גוונים חמים וצבעוניות עזה, אשר ייצגו את המציאות המצטלמת, לבין גוונים מונוכרומטיים עבור האלמנטים הסוריאליסטים דווקא בין החומות. הקפדה זאת באה לידי ביטוי בסגנון תאורה, בהלבשה, באיפור, באביזרים ובעבודת מחשב (CGI) בפוסט פרודקשן.

סיפורה של שרון בכלא “מירה פלורס” בו חיות נשים עם ילדיהן בתאים צפופים, כשהן חייבות לשלם עבור המיטה עליה הן ישנות “שכר דירה” לקרטל הסמים המקומי ולקנות את האוכל בחצר הכלא אצל הצ’ולות האינדיאניות, מציג מציאות שטרם נראתה בקולנוע, והיווה עבורי אתגר אמנותי מהמדרגה הראשונה.